דף הבית
התנגדות לצוואה

התנגדות לצוואה

התנגדות לצוואה - התנגדות לצו קיום צוואה

ייצוג בהליכי התנגדות לצוואה

משרדנו עוסק בהליכי התנגדות לצוואה מכוח חוק הירושה, לרבות התנגדות למתן צו ירושה, התנגדות לצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת או חוסר כשרות. כמו כן, משרדנו עוסק עריכת צוואות ליחידים ולבני זוג (צוואות הדדיות), וכן בעריכת בקשות למתן צווי ירושה וצווי קיום צוואה ברשם לענייני ירושה.

 

במאמר זה נפטר את העילות המרכזיות הקיימות להגשת התנגדות לצוואה מכוח חוק הירושה, ונביא לאחר מכן דוגמאות לפסקי דין שדנו בהתנגדויות לצוואה.

עילות התנגדות לצוואה - סרטון הסבר

מה זה התנגדות לצוואה

 

התנגדות לצוואה במסגרת חוק הירושה מוגשת לעתים קרובות לבית המשפט כנגד בקשה לצו קיום צוואה או כנגד בקשה לקבלת צו ירושה. יחד עם זאת, מדובר בהליכים סבוכים ומורכבים, במסגרתם ידרשו המבקשים להוכיח בפני בית המשפט לדוגמה – כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמתי של המנוח או שזויפה או שנערכה בעת שהמנוח לא היה צלול וכשיר לערוך אותה.

 

 

עיקרון העל בדיני הירושה הוא יש לקיים את רצון המת, כלומר הכלל הוא כי יש קיים צוואה שהותיר אחריו הנפטר: "עיקרון-יסוד הוא במשפט הצוואות – והוא ראשון ונעלה בין נעלים – כי "מצווה לקיים דברי המת". מכירים אנו בזכותו של אדם – ואדם הוא כל אחד מאיתנו – לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר-מות, וכי על – פיו יישק דבר" (ציטוט של כב' השופט בדימוס חשין בע'א 1212/91 קרן לב'י נ' פליציה בינשטוק)

 

 

יחד עם זאת, למרבית הכללים בעולם המשפט ישנם חריגים, והחריג לכלל זה קובע כי ניתן יהיה למנוע קיומה של צוואה שלא נערכה בהתאם לרצונו החופשי של הנפטר.  כך ציין בנושא זה כב' הנשיא שמגר: "…מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו של המצווה, אלא לפי התכתיב של האחר, בעקבות האיום של אחר או על ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על ידי אחר…" (ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן).

 

 

התנגדות לצו ירושה

 

סעיף 67 במסגרת חוק הירושה קובע, כי כאשר: "הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו."

 

 

כלומר, סעיף 67 במסגרת חוק הירושה קובע, כי "כל המעוניין בדבר" רשאי להגיש התנגדות לבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, אף לאחר המועד שנקבע להגשתה, אף בכפוף לכך שעוד לא ניתן צו קיום צוואה או צו ירושה.

 

 

סעיף 67א במסגרת חוק הירושה קובע, כי כאשר הוגשה התנגדות כנגד צו ירושה או התנגדות לצוואה, על הרשם לענייני ירושה להעביר את הבקשה וההתנגדות לבית המשפט.

 

 

התנגדות מכוח תקנות הירושה

 

 

סעיף 19 במסגרת תקנות הירושה קובע, כי אדם הרוצה להגיש התנגדות על בקשה לצו ירושה או על בקשה לצו קיום צוואה, עליו להגיש לרשם לענייני ירושה כתב התנגדות, בה יפרט את נימוקי התנגדותו, יצרף את כל המסמכים שעליהם הוא מתבסס, וכן יחתום על תצהיר לאימות העובדות הנטענות במסגרת ההתנגדות. לאחר הגשת ההתנגדות, הרשם לענייני ירושה יעביר את ההתנגדות והבקשה לבית המשפט לענייני משפחה, ומגיש הבקשה לרשם לענייני ירושה יירשם כתובע במסגרת ההליך המשפטי, והאדם שהגיש התנגדות לצוואה יירשם כנתבע.

 

 

מועד להגשת התנגדות על צו ירושה או על צו קיום צוואה

 

 

סעיף 17 במסגרת תקנות הירושה קובע כך: "הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בעתון יומי אחד וכן ברשומות; ההודעה בעתון היומי תכלול הזמנה להגשת כתב התנגדות בתוך תקופה של שבועיים מיום הפרסום בעיתון היומי". לפיכך, התנגדות על צו ירושה או על צו קיום צוואה יש להגיש אל הרשם לענייני ירושה בתוך 14 ימים ממועד פרסום הודעה על הגשת בקשה לצו קיום צוואה או צו ירושה.

 

התנגדות לצוואה - השפעה בלתי הוגנת על המצווה

 

סעיף 30 במסגרת חוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". השפעה בלתי הוגנת מהווה פגם במסגרת צוואה שיכולה להביא לביטולה. שכן, קיומה של השפעה בלתי הוגנת על מצווה עשויה לשלול את רצונו החופשי והאמתי, שכן השפעה זו עשויה להביא לידי ביטוי במסגרת הצוואה לא את רצונו של המצווה אלא את רצונו של המשפיע על המצווה.

 

 

מטרתו של סעיף זה היא למעשה להבטיח את כיבוד רצונו האמתי של הנפטר, ולשמור על כך כי רצונו להוריש את רכושו לא יושפע על-ידי אדם אחר מלבד הנפטר בלבד. כך לדוגמה ציין בית המשפט המחוזי בעמ"ש 39988-09-17 ח.ש נ' א.ש ואח': מתוך כך אנו נדרשים לגילוי רצונו האמתי והחופשי של המצווה בשעת חתימת צוואתו, רצון שהוא פרי החלטתו העצמאית, להבדיל מרצון שהוכתם ונרמס בשל השפעה שאינה הוגנת. עצם העובדה שאנו מודעים לרצונו של המנוח אין די בה, עלינו להוסיף ולבחון האם עסקינן ברצון חופשי להבדיל מרצון המונע מלחץ או השפעה חריגה ולא ראויה של אחר "

 

 

במסגרת התנגדות לצוואה מכוח חוק הירושה בשל השפעה בלתי הוגנת, על מגישי ההתנגדות לשכנע את בית המשפט כי אכן נפל בצוואה פגם של השפעה בלתי הוגנת על המצווה ולהביא בפני בית המשפט ראיות להוכחת עילת התנגדות. חשש בלבד לקיומה של השפעה בלתי הוגנת והעלאת חשדות ללא הוכחות, תוך הסתמכות על נישול יורשים לטובת אחרים, אין בהם בלבד כדי להביא לבטלותה של הצוואה.

 

 

במסגרת התנגדות לצוואה בשל השפעה בלתי הוגנת בית המשפט נדרש לעמוד על הבחנה בין נסיבות חיצוניות המצביעות על השפעה לגיטימית על רצונו של המצווה, לבין נסיבות שמקימות חשש להשפעה פסולה הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה שיש בה כדי להביא לביטול הצוואה.

 

מבחנים להשפעה בלתי הוגנת

 

במסגרת פסקי דין נקבעו מספר מבחנים שבאמצעות בוחנים בתי המשפט קיומה של השפעה בלתי הוגנת על מצווה. ככל ובית המשפט ישכנע ממכלול הנסיבות שחלק ממבחנים אלה מתקיימים במקרה מסוים ועל פי נסיבותיו הספציפיות, מוקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה, ובמצב כזה יהיה על מבקש קיום הצוואה להוכיח בפני בית המשפט כי המנוח לא הושפע באופן בלתי הוגן.

 

 

מבחן התלות והעצמאות

במבחן זה בודק בית המשפט, האם המצווה במועד עריכת הצוואה היה עצמאי מבחינה שכלית ופיזית, ועד כמה הוא היה עצמאי. ככל והמצווה היה יותר עצמאי במועד עריכת הצוואה, תתחזק הנטייה של בית המשפט לשלול תלות של המצווה בנהנה (כלומר לקיים את הצוואה).

 

 

מבחן התלות והסיוע

במידה ובית המשפט מגיע למסקנה שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע, הוא בוחן – אם הקשר שהיה בין המצווה לבין הנהנה במסגרת הצוואה התבסס על אותו סיוע שנזקק המצווה לקבל. מקום בו הנהנה מהצוואה הוא זה שסייע למצווה עקב מגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה, ויבחן גם אם הנהנה הוא האדם היחיד שסייע למצווה או שהמצווה הסתייע גם באחרים.

 

קשרי המצווה

במסגרת מבחן זה בוחן בית המשפט, האם במועד עריכת הצוואה היה המצווה בקשר עם אנשים אחרים או מנותק לחלוטין. ככל והמצווה לא היה בקשר עם אנשים אחרים בעת עריכת המצווה למעט הנהנה מהצוואה, תגבר ההנחה להשפעת הנהנה כלפי המצווה.

 

 

נסיבות עריכת הצוואה

סעיף 35 במסגרת חוק הירושה קובע, כי :"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". במסגרת מבחן זה בוחן בית המשפט את נסיבות עריכת הצוואה, והאם הנהנה נטל חלק פעיל במסגרת עריכת הצוואה. ככל והתשובה לכך תהיה חיובית – עשוי הדבר לחזק כי השפיע באופן בלתי הוגן על רצונו של המצווה ולהורות על ביטול הצוואה.

 

יצוין כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש בפסיקה במרבית המקרים בהרחבה, ויש לפרשו על נסיבות המקרה ועל פי מבחן השכל הישר, כמו גם על פי מידת המעורבות של הנהנה בעשיית הצוואה. ככל ויוכח בפני בית המשפט, כי הנהנה היה מעורב ופעיל בעריכת הצוואה כך יגבר הסיכוי כי הצוואה תבוטל. גם אדם שנטל חלק בהכנה ובתכנון של עריכת הצוואה עשוי להיחשב כמי שנטל חלק בעריכתה.

 

עילות התנגדות לצוואה - כשרות לצוות

סעיף 26 במסגרת חוק הירושה קובע כי "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה"

 

 

נקודת המוצא היא כי חזקה על אדם שערך צוואה שהוא היה כשיר לביצוע פעולות משפטיות ולעריכת צוואה ושידע להבחין בטיבה. רק מקום בו הוכח בפני בית המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו באמצעות ראיות חוות דעת ועדויות, כי כושר שיפוטו של המצווה בעת עריכת הצוואה היה פגום – וכי מצב זה נוצל על-ידי הנהנה במסגרת הצוואה, עשוי בית המשפט להורות על ביטול הצוואה. כלומר הנטל על המבקש להתנגד לצוואה מכוח עילה זו הוא כבד.

 

 

ישנם מספר מבחני משנה שבית המשפט נוהג לבחון באשר להבנתו של המצווה על בסיס חוק הירושה, על מנת לקבוע אם המצווה הבין בטיבה של צוואה בעת שערך אותה כגון: אם המצווה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נתן; הבין את היקף רכושו; והבין את מי הוא מדיר מצוואתו. ככל ומוכח שהמצווה ידע נתונים אלה, עשוי בית המשפט לקבוע כי המצווה היה כשיר לערוך את הצוואה, ושלא לפסול את הצוואה.

 

 

כך קבע בית המשפט העליון בנושא זה בע"א 1212/91 לב"י ואח' נ' בינשטוק ואח': "עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי".

 

מעורבות נהנה בעריכת צוואה

 

סעיף 35 במסגרת חוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה."

 

 

קיימות שתי גישות שונות בפסיקה בנוגע לפרשנות סעיף זה. גישה אחת קובעת כי לפרש סעיף זה בצמצום, מאחר והתוצאות של סעיף זה היא להורות על ביטול הצוואה על פני כיבוד רצונו של המצווה. הגישה השנייה קובעת, יש לתת לסעיף זה פרשנות רחבה יותר, ולבחון על פי השכל הישר ולבחון את התמונה במלואה ואת נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה, ולתת את הפרשנות הראויה לביטוי "נטל חלק בעריכת הצוואה".

 

 

במסגרת הגישה הנותנת פרשנות רחבה יותר להוראת סעיף זה, בוחן בדרך כלל בית המשפט את נסיבות עריכת הצוואה, את הרקע לעריכת הצוואה ואירועים שקדמו לעריכתה, ואת מידת מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה ואופייה, ורק אם יוכח שהנהנה אכן נטל חלק משמעותי בעריכת הצוואה עשוי בית המשפט להורות על פסילת הצוואה מכוח סעיף 35 במסגרת חוק הירושה. ראו למשל בסוגיה זו את דבריו של בית המשפט העליון בע"א 6498/98 בוטו נ' בוטו:

 

"…החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו – אפילו הייתה זו הוראת אמת"

 

התנגדות לצו ירושה – פסק דין

תמ"ש 24293-09-13 ת' נ' א' [ניתן ע"י בית משפט לענייני משפחה בתל אביב ביום 10/08/2018]. בפסק דין זה, הגישה התובעת בקשה למתן צו ירושה בקשר לעיזבון אמה המנוחה, בה היו היורשים היא ואחיה בחלקים שווים. אולם לאחר מכן הגיש אחיה התנגדות לצו ירושה, תוך שטען כי האם ערכה לפני מותה צוואת שכיב מרע בה היא הורישה את דירתה לו בלבד ולכן גם הגיש בקשה לצו קיום צוואה בה ביקש לקיים את צוואת אמו המנוחה, ולאחר מכן הגיש האחות התנגדות לצו קיום צוואה אל הרשם לענייני ירושה.

 

 

בית המשפט החליט לדחות את התנגדות הצוואה שהגיש האח, ואישר את בקשת האחות למתן צו ירושה על פיו יורשים האח והאחות בחלקים שווים את עיזבון האם המנוחה.

 

 

בית המשפט ציין, כי תנאי מקדמי לקיום צוואה בעל פה הוא שהמצווה יהיה בבחינת שכיב מרע או כמי שראה עצמו מול פני המוות. תנאי זה כולל בתוכו יסוד אובייקטיבי: סכנה ממשית למוות, ויסוד סובייקטיבי: תחושה על המצווה עצמו שהוא עוד למות. עוד ציין בית המשפט, כי אדם חולה אף אם במצב קשה, המסוגל ללכת ולתפקד ולערוך צוואה בכתב יד או בעדים, אינו בגדר שכיב מרע.

 

 

בית המשפט קבע במקרה זה בין היתר, כי האח לא הוכיח שהאם המנוחה הייתה במצב של שכיב מרע או מי שראתה עצמה כעומדת למות, וכן לא הוכיח שדבריה היו בגדר צוואה ומתוך גמירות דעת לערוך צוואה, ולכן החליט לדחות התנגדות לצו קיום צוואה שהגיש האח ולקבל את בקשת האחות לקבלת צו ירושה, במסגרתו התחלקו האח והאחות שווה בשווה ברכוש אמם המנוחה.

 

התנגדות לצוואה נוטריונית – פסק דין

 

ע"א 64395-03-15 פלונים נ' אלמונים [ניתן על-ידי בית משפט לענייני משפחה בצפת ביום 03/05/2018]. בפסק דין דחה בית המשפט התנגדות לצוואה נוטריונית שהוגשה אל רשם לענייני ירושה, בה ציווה המנוח את כל עיזבונו בחלקים שונים לשלושה מתוך 12 מילדיו, ונקבע כי הוכח שצוואתו של המנוח שיקפה את רצונו האמתי, ולא נמצא שתוכנה או נסיבות עריכתה מלמדים על השפעה בלתי הוגנת של היורשים.

 

 

המתנגדים לצוואה טענו בין היתר, כי בעת עריכת הצוואה המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד אחד מבניו (שהיה מהנהנים בצוואה), ולכן אין מדובר בצוואה שנעשתה מתוך רצון חופשי של המנוח. מנגד טענו המבקשים לקיום הצוואה בין היתר, כי טענת המתנגדים לקיום הצוואה היא ספקולטיבית וכי המנוח לא היה נתון להשפעה בלתי הוגנת.

 

 

בית המשפט קבע כי במקרה זה מדובר היה בצוואה בפני רשות (נוטריון) אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי, ולכן קיימת חזקה שמדובר בצוואת אמת, ועל המתנגדים לצוואה מוטל נטל השכנוע להוכיח כי נפל בה, ולהביא בפני בית המשפט ראיות להוכחת עילת התנגדותם.

 

 

במקרה זה קבע בית המשפט, כי לא הונחה בפניו תשתית הנדרשת להוכחת השפעה בלתי הוגנת על המצווה, ושוכנע שהצוואה משקפת את רצונו האמתי והבלתי תלוי של המנוח, וכן כי הוכח שבמועד עריכת הצוואה היה המנוח עצמאי וללא כל תלות בנהנים או באחרים. עוד הוסיף בית המשפט, כי המצווה הגיע בכוחות עצמו למשרדו של עורך הדין שערך את הצוואה ונכח לבד במשרדו במועד החתימה על הצוואה, והוכח כי המנוח היה בעל עצמאות שכלית לערוך את הצוואה וללא מעורבות בשלב המהותי של עריכת הצוואה מצד הילדים שהגישו את הבקשה למתן צו קיום צוואה.

התנגדות לצוואה - פסק דין

 

ת"ע 32755-06-15 א.מ נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה [ניתן ביום 05/04/2020 על-ידי בית משפט לענייני משפחה בנצרת]. במסגרת פסק דין זה דחה בית המשפט לענייני משפחה התנגדות שהוגשה על-ידי האפוטרופוס הכללי וקיבל בקשה לצו קיום צוואה בעדים.

 

 

מפסק הדין עולה, כי במהלך שנת 1982 ערך המנוח צוואה, בשני עמודים בספר תלמוד בבלי, כאשר חלק מהצוואה שהייתה ביידיש ונחתמה בפני עדים וחלקה בכתב יד. בצוואה הוריש המנוח שהיה אדם ערירי, את כל רכושו לרבות דירת מגורים, למבקש קיום הצוואה שלא היה קרוב משפחתו ושפגש את המנוח באקראי ומאז עזר לו בשנותיו האחרונות מבלי לקבל תמורה על כך, ולכן המנוח גמל לו על הטיפול בו ועל כך שסעד אותו במשך שנים ללא תמורה, בכך שהוריש לו את רכושו במסגרת צוואתו.

 

 

לטענת המבקש שהגיש בקשה לצו קיום צוואה אל הרשם לענייני ירושה למעלה מ-30 שנה לאחר שהמנוח נפטר, הוא מצא את הצוואה בתוך ספר תלמוד עטוף שמסר לו המנוח כשנה לפני פטירתו, ואותו לא פתח במשך שנים רבות, ולאחר שהוא פתח את הכסף כאשר עשה סדר בביתו הוא גילה את צוואתו של המנוח בה הוא הוריש לו את רכושו, ולאחר מספר שנים הסתבר לו כי כדי לממש את הצוואה עליו להגיש בקשה לצו קיום צוואה אל הרשם לענייני ירושה.

 

 

התנגדות האפוטרופוס

 

האפוטרופוס הכללי הגיש התנגדות לצוואה וטען בין היתר כי הצוואה שהגיש המבקש אינה צוואתו האמתית של המנוח, והוגשה בשיהוי ניכר בחלוף 21 שנה מפטירתו, וכי הבקשה לצו קיום צוואה הוגשה לאחר שהעדים כבר לא היו בחיים ולא נעשה ניסיון לברר האם יש להם קרובי משפחה שידעו אולי על נסיבות עריכת הצוואה.

 

 

החלטת בית המשפט

 

 

בית המשפט לענייני משפחה החליט לקבל את הבקשה לצו קיום צוואה שהגיש המבקש, וקבע כי מדובר בצוואה אמתית שנחתמה על-ידי המנוח. כמו כן, בית המשפט הורה על דחיית התנגדות לצוואה שהגיש האפוטרופוס הכללי כנגד הבקשה לצו קיום צוואה, לאחר שקבע כי האפוטרופוס הכללי "לא עמד בנטל ההוכחה כי הצוואה אינה מסמך אמיתי עליו חתם המנוח לאחר שנערך מפיו ועל פי דרישותיו", וכן כי גם האפוטרופוס "לא הצליח לסתור את גרסתו של המבקש אשר מתיישבת עם רצונו של המנוח להוריש לו את רכושו".

 

 

במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט, מונתה על-ידי בית המשפט גרפולוגית כדי לבחון באם הצוואה נכתבה בכתב ידו של המנוח, והגיעה למסקנה שסביר מאוד שרישום הצוואה שערך המנוח בכתב יד לא נכתב על-ידי המנוח. אולם בית המשפט ציין כי קיים לו שיקול דעת עצמאי וקבע, כי לא הוכח בפניו שהחתימה של המנוח בצוואה בעדים אינה חתימתו.

 

 

בנוסף, בית המשפט החליט לקבל את עדותו של המבקש לצו קיום הצוואה לגבי אופן ההתחברות בינו לבין המנוח, ודאגתו למנוח בשנותיו האחרונות לחייו מתוך חסד אמיתי ושלא מתוך רצון לקבל תמורה, וקבע כי המנוח החליט להוריש את רכושו למבקש ודחה את התנגדות האפוטרופוס: "כלל גדול הוא "במשפט הצוואות" שיש לכבד את רצונו של המת. מפירוט כלל הנסיבות, עדותו האמינה של המבקש ואותות האמת, עולה כי רצונו של המנוח היה כי עזבונו יועבר במותו לידי המבקש שתמך בו וסעד אותו במשך שנות חייו האחרונות. לפיכך ביהמ"ש מורה על דחיית התנגדות המשיב לקיום צוואת המנוח ועל קיום צוואת המנוח בפני עדים."

 

פסק דין בעניין - כשרות מצווה 

 

ת"ע 61208-08-17 פלוני נ' אלמוני [ניתן ביום 29/3/2020, על-ידי בית משפט לענייני משפחה בקריית גת]. בפסק דין זה החליט בית המשפט לדחות התנגדות לצוואה בעדים לאחר שנטען בין היתר, כי הצוואה לא נערכה בהתאם לרצונו של המנוח שלא היה בקיא בשפה העברית. עוד נטען, כי המבקש נטל שלא כדין חלק פעיל בעריכת הצוואה של המנוח, ולכן יש מקום להורות על ביטולה של הצוואה.

 

 

מפסק הדין עולה כי המנוח ערך צוואה בעדים כתשע שנים לפני שנפטר, ובה החליט להוריש את רכושו לרבות זכויותיו בדירתו למבקש צו קיום הצוואה (בנו מנישואיו הראשונים של המנוח), וכן לבן נוסף (אחד משלושת ילדיו מנושאיו השניים של המנוח). במסגרת ההתנגדות נטען בין היתר כי יש להורות על ביטול הצוואה, מאחר והמנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה והמבקש שהגיש את הבקשה לצו קיום צוואה אף נטל חלק בעריכת הצוואה.

 

 

החלטת בית המשפט

 

בית המשפט החליט לדחות את ההתנגדות וקבע בין היתר, כי המתנגד לצוואה לא הוכיח שהמנוח לא שלט בשפה העברית, וכן לא הצליח להוכיח שהמנוח לא הבין את תכנו וטיבו של הצוואה עליה חתם.

 

בית המשפט קבע, כי ההתקשרות בין הצדדים עם המנוח התנהלה בשפה העברית, חתימת המנוח על הצוואה נעשה בציון שמו בעברית, וכי העדים לחתימת המנוח על הצוואה העידו שעל פי התרשמותם המנוח הבין היטב את תוכן הצוואה ושלט בשפה העברית. עוד קבע בית המשפט, כי לא נמצא שהמבקש לצו קיום הצוואה נטל חלק בעריכת צוואת המנוח, וכי טענותיו של המתנגד לצוואה נטענו בנושא זה ללא בסיס, ומבלי שהונחו על-ידו התשתית הנדרשת להוכחתן.

 

התנגדות לצוואה - פסק דין

 

ת"ע 47068-10-18 ד.ט ואח' נ' מ.ט [ניתן על-ידי בית משפט לענייני משפחה בירושלים, ביום 29/12/2019]. בפסק דין זה, דן בית המשפט בהתנגדות לצו קיום צוואה שהוגשה כנגד בקשה לצו קיום צוואה נוטריונית שהגיש אחיו ביחס לצוואת אמם המנוחה, בה הורישה את רכושה לילדיה (כולל המתנגד והמבקשים) בחלקים שווים.

 

 

המתנגד טען בין היתר, כי המנוחה לא ערכה את הצוואה על פי רצונה החופשי ושהמבקש ניצל את חולשתה הנפשית, וכי במועד עריכתה הייתה המנוחה חולה בדמנציה ולא יציבה. מנגד המבקשים לצו קיום צוואה טענו, כי המנוחה הייתה צלולה לחלוטין ולכן צוואתה תקפה.

 

 

החלטת בית המשפט

 

בית המשפט דחה את הטענה כי המנוחה לא הייתה כשירה בעת עריכת הצוואה, לאחר שלא נערכה חוות דעת בה נקבע אם המנוחה סבלה מאי כושר או חולשה נפשית במועד עריכת הצוואה.

 

עוד קבע בית המשפט כי במהלך חקירתו בפני בית המשפט של המתנגד לצו קיום הצוואה עלה, כי הוא נטל חלק פעיל בעריכת צוואת המנוחה ובין היתר, כי הוא הסיעה אותה לפגישה על עורך דין שערך הצוואה, הוא נכנס עם המנוחה לחדרו של עורך הדין והיה נוכח בכל הליך עריכת הצוואה.

 

לכן נקבע כי דין ההוראה במסגרת צוואת המנוחה בה הורישה חלק מרכושה למתנגד להתבטל עקב מערובתו האישית בעשיית הצוואה, ולכן הורה על קיום הצוואה שהותירה המנוחה וחלקו של המתנגד יחולק בין יתר הנהנים על פי דין בהתאם להוראות חוק הירושה.

 

 פסק דין בנושא - מעורבות הזוכה בעריכת הצוואה

 

עמ"ש 48729-03-19 ב' י' פ' ואח' נ' א' פ' [ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, ביום 17/11/19]. בפסק דין זה קיבל בית המשפט המחוזי ערעור, והורה על ביטול צוואה ועל מתן צו ירושה במקום הצוואה שבוטלה, לאחר שנקבע כי הצוואה אינה משקפת את רצונה האמתי של המנוחה ולכן יש מקום להורות על בטלותה, לנוכח בין היתר ראיות שהעידו על מעורבות הבן הזוכה בעריכת הצוואה.

 

 

מפסק הדין עולה כי למנוחה היו שני בנים, והיא ערכה צוואה בעדים בה החליטה להוריש את כל רכושה לבנה הבכור ונישלה את בנה הצעיר, וכן קבעה בצוואה כי במידה ובנה הבכור לא יהיה בחיים במועד פטירתה, ילדיו יהיו זכאים לקבל את רכושה במקומו.

 

 

לאחר פטירת המנוחה, הגישו ילדיו של הבן הצעיר (שנפטר לפני המנוחה) התנגדות לצו קיום הצוואה שהגיש הבן הבכור ובה טענו בין היתר, כי המנוחה לא הייתה כשירה בעת עריכת הצוואה, וכי הבן הבכור היה מעורב בעריכת הצוואה והשפיע באופן בלתי הוגן על רצונה של המנוחה וניצל את מצבה הרפואי.

 

 

בית המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות שהגישו ילדיו של הבן הצעיר שנושל כאמור במסגרת הצוואה, ונתן צו קיום צוואה לטובת הבן הבכור. אולם, לאחר מכן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שהחליט לקבל את הערעור והורה על ביטול הצוואה והורה במקום על מתן צו ירושה.

 

 

החלטת בית המשפט

 

בית המשפט המחוזי קבע בין היתר, כי במקרה זה הבן הבכור של המנוחה ואשתו היו מעורבים בעריכת הצוואה ותוכנה, ושהמנוחה הייתה תלויה בו וחששה מפניו, וכן כי הצוואה "אינה פרי רצונה האמתי של המנוחה". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מחומר הראיות שהוצג בפניו עלה, כי המנוחה לא רצתה להפלות בין בנה הבכור לבנה הצעיר, ורצונה היה ששניהם ירשו אותה בשווה על פי חוק הירושה, ורצונה לא בא לידי ביטוי במסגרת הצוואה, וכן כי לא ניתנה סיבה משכנעת לנישול הבן הצעיר מהצוואה. בנוסף נקבע כי המנוחה לא הבינה את מלוא המשמעות של חתימתה על הצוואה, וכלל לא ביררו שהיא יודעת כי היא חותמת על צוואה ומבינה את משמעות הדברים.

 

למאמרים נוספים בנושא:

התנגדות לצוואה בשל השפעה בלתי הוגנת

התנגדות לצוואה בשל מצב רפואי של המצווה

למאמר על צו קיום צוואה לחצו כאן

התנגדות לצוואה - ידועים לציבור

במסגרת פסק דין שניתן על-ידי בית משפט לענייני משפחה בקריות בעניין ת"ע 43432-06-18 פלונית נ' אלמוני, נדונה התנגדות לצוואה בקשר למנוח שנפטר במהלך שנת 2018, לו היו מספר ילדים: בת מנשואיו הראשונים, ושני ילדים מנשואיו השניים. ההתנגדות הוגשה על-ידי אישה שטענה שהיא והמנוח ניהולו מערכת יחסים במשך שנים והיו ידועים בציבור, ולכן טענה כי יורשת על פי דין של המנוח.

 

 

במהלך שנת 2017 פנה המנוח לעורך דין וביקש לערוך עבורו צוואה, עליה חתם בנוכחות עדים ואף תהליך החתימה על הצוואה הוסרט בווידאו. במסגרת צוואתו, החליט המנוח להוריש את כל רכושו לרבות דירה, ניירות ערך כספים וכיו"ב לבת שלו מנישואיו הראשונים.

 

 

לאחר פטירתו של המנוח, הגישה בתו (הנהנת היחידה מהצוואה) אל רשם הירושה – בקשה לצו קיום צוואה. אולם לאחר מכן, הגישה האישה התנגדות לצו קיום צוואה בה טענה כי היא הייתה ידועה בציבור של המנוח ולכן טענה כי הנה יורשת על פי דין שלו. כמו כן, האישה הגישה בקשה למתן צו ירושה וכן תביעה לסעד הצהרתי וכספי בה ביקשה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ושהנה זכאית לקבל מחצית משווי רכושו, ולחלופין לפסוק לה סך של 62,000 ₪ עבור השקעותיה בשיפוץ דירת המנוח.

 

 

טענותיה של האישה (ידועה בציבור לכאורה)

 

 

במסגרת ההליך טענה האישה, כי היא הייתה בת הזוג של המנוח משנת 2001 ועד לפטירתו (בשנת 2018), ומערכת היחסים עמו התאפיינה בניהול משק בית משותף, בשותפות מלאה ברכוש, בטיולים משותפים ברחבי הארץ, וכן במפגשים משפחתיים אצל בניי משפחה וחברים. לכן טענה כי היא זכאית לקבל מחצית מרכושו של המנוח מכוח עקרונות הלכת השיתוף, וכי נישולה מצוואתו נבע מכך שסמוך לפטירתו בתו השפיעה עליו באופן בלתי הוגן על אף שבפועל כמעט ולא שמרה עמו על קשר.

 

כמו כן, האישה הציגה בפני בית המשפט תמונות וטענה כי מהן עולה כי היא התגוררה עם המנוח תחת קורת גג אחת במשך שנים רבות, וכן הגישה תצהירים של 2 עדים שבהם הם הצהירו בין היתר – שהמנוח היה בן זוגה מספר רב של שנים, וכי הם רכשו רכב ודירה וצברו כספים משותפים.

 

עוד טענה האישה, שהמנוח נהג לבקר דרך קבע בדירת מגוריה השנייה בה סעדה את אמה בשנותיה האחרונות, וכי הוא רכש עבורה מוצרי אוכל וחשמל לצורך מגורים משותפים, וכן כי היא סייעה למנוח כשהוא היה על ערס דווי, וסייעה לו בשיפוץ ורכישת דירת מגורים שרכש, בכך שהיא העבירה לו במזומן תשלומים בסך של 62,000 ₪, וכי התנהלות זו מלמדת על כך שמעולם היא והמנוח לא נהגו בהפרדה רכושית.

 

טענות הבת (הנהנת היחידה מהצוואה)

 

בתו של המנוח שהייתה הנהנת היחידה מצוואתו טענה מנגד בין היתר, כי המנוח והאישה מעולם לא היו ידועים בציבור וכי היא (כבתו של המנוח) לא הכירה באישה כידועה בציבור של המנוח, ומשכך אין להכיר בה ככזו ולהעניק לה זכויות כספיות וקנייניות בעיזבונו של המנוח.

 

עוד טענה הבת כי נסיבות מקרה זה אינן מקיימות את הדרישות הקיימות בסעיף 55 במסגרת חוק הירושה, שעה שעלה בבירור מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט שהמנוח והאישה חיו בשתי דירות מגורים נפרדות ולא לא ניהול משק בית משותף אלא נשאו בנפרד בהוצאות אחזקת דירותיהם.

 

כמו כן הבת טענה כי האישה לא הוצגה על-ידי המנוח בפני צדדים שלישיים כבת זוגו של המנוח, ולכל היותר הם נצפו יחד במהלך מפגשים חברתיים, וכי השניים ניהול קשר זוגי שכלל בילויים ולינות משותפת מעת לעת ללא שיתוף כלכלי או רכושי ומבלי שהם ניהול חשבון בנק משותף, וכי האישה נהגה להתארח בביתו כאורחת ארעית ולא כבת זוג מן המניין.

 

עוד טענה הבת, כי בניגוד לטענותיה של האישה (שטענה כי היא חיה עם המנוח במשך כ-17 שנים), בפועל היא התגוררה עמו במשך שנה וחצי בלבד, בעוד שהיא נמנעה מלהירשם כבעלים במשותף בדירת המגורים אותה רכש המנוח ואף לא ידעה באיזה בנק התנהלו חשבונו.

 

 

האם האישה והמנוח היו ידועים בציבור?

 

בית המשפט הגיע למסקנה שהאישה והמנוח ניהלו מערכת יחסים חברית, אך מערכת יחסים זו אינה מביאה לכדי הכרה בהם כמי שניהלו מערכת יחסים במעמד משפטי של ידועים בציבור לפי סעיף 55 במסגרת חוק הירושה.

 

סעיף 55 לחוק הירושה קובע כך: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."

 

מבחנים לידועים ציבור במסגרת ירושה

 

בית המשפט ציין כי במסגרת הפסיקה נקבעו 4 מבחנים מצטברים לצורך בחינת הוראות סעיף 55 לחוק הירושה המעניק זכויות ירושה לידועים בציבור:

 

  1. "חיי משפחה" במשך תקופת חיים משמעותית;
  2. "משק בית משותף" – ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת;
  3. הצדדים אינם נשואים זה לזה או לאחר;
  4. העדר צוואה.

 

 

"חיי משפחה" במשך תקופת חיים משמעותית

 

בית המשפט ציין כי במסגרת סעיף 55 לחוק הירושה לא נקבע פרק הזמן הנדרש (פרק זמן ספציפי) כדי שחייהם של בני הזוג יוכרו כחיי משפחה במשק בית משותף, אולם כן נפסק שיש לבחון האם תנאי זה התקיים במהלך התקופה הסמוכה למותו בן הזוג המוריש. שאלה נוספת שיש מקום לבחון היא – אם בן הזוג הנהנה היה מבקש מבן הזוג המוריש במהלך ימי חייו לצוות לו את כל נכסיו או חלקם, אם המוריש היה נענה לכך ומוריש זאת לבן הזוג.

 

עוד ציין בית המשפט, כי "חיי משפחה במשק בית משותף" – יבחנו לפי קריטריונים סובייקטיביים, כלומר – כיצד ראו בני הזוג את עצמם ואת מערכת היחסים ביניהם, כאשר כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו המיוחדות, ובמקרים בהם בני הזוג לא עיגנו בהסכם מפורש את רצונם ומערכת היחסים הרכושית, שאלה זו תבחן על-ידי התחקות אחר כוונותיהם מתוך ראיה כוללת של העובדות.

 

עוד ציין בית המשפט, כי במקרה בו המתנגדת טוען כי הייתה ידועה בציבור של המנוח נטל ההוכחה רובץ עליה והנו נטל ראייתי מוגבר, וכן כי בשל ההשלכות המשמעותיות בהכרת בני זוג כידועים בציבור, על בית המשפט לנהוג בזהירות.

 

 

מה החליט בית המשפט במקרה זה?

 

בית המשפט קבע שבמקרה זה לא הוכיחה האישה שהתקיימו התנאים המצטברים לצורך הכרתה כידועה בציבור של המנוח, לרבות כי הייתה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו או בסמוך למועד זה.

 

בית המשפט ציין כי הראיות שהוצגו בפניו לא היו עדכניות, ולא העידו על כך שהאישה הייתה בת זוגו של המנוח לפני מועד פטירתו, וכי מהתמונות של המפגשים החברתיים והמשפחתיים שצורפו לא צוין בהם מועדי צילום. עוד ציין בית המשפט שגם מיתר הראיות שהוצגו בפניו אליהן הפנתה האישה, לא היה בהן בכדי ללמד על זוגיות בסמוך למועד פטירת המנוח, שכן מדובר היה בראיות מלפני שנים רבות.

 

עוד ציין בית המשפט, כי מעדות האישה עלה שהיא והמנוח נהגו להתארח לסירוגין האחד בדירת האחר, כאשר האישה התגוררה בדירת אמה שאותה סעדה, בעוד שהמנוח התגורר בדירת מגוריו, ולכן לא מצא לקבל את טענת האישה לפיה התגוררה יחד עם המנוח במהלך שנת חייו האחרונה.

 

ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת

בית המשפט ציין שמהעדויות שהובאו בפני עלה, שהמנוח נשא בהוצאות המחייה בדירתו מכספו ללא השתתפות של האישה, וכן כי המנוח סבר שראוי שילדיו יירשו אותו על פני האישה.

כמו כן בית המשפט קבע שהמנוח והאישה ניהול חשבונות בנק נפרדים, בעוד שהאישה נימקה עניין זה בכך שלא ידעה שניתן לפתוח חשבון בנק משותף. בנוסף, האישה לא הסבירה מדוע היא לא ביקשה מהמנוח להירשם כבעלים במשותף בזכויות בדירת המגורים, למרות שטענה שהיא נרכשה על-ידיהם במשותף.

 

החלטת בית המשפט

 

בית המשפט קבע כי לא עלה בידי האישה להוכיח שעמדה במבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרתה כידועה בציבור של המנוח. במסגרת זו קבע, כי האישה לא הוכיחה שהיא והמנוח קיימו חיי משפחה ומשק בית משותף במשך תקופה משמעותית או לכל הפחות בסמוך מועד פטירת המנוח. עוד קבע בית המשפט, שהאישה לא הוכיחה שהיא והמנוח ניהלו יחידה כלכלית אחת:

מכלול הראיות והעדויות, התרשמתי שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית-חברית, התגוררו בנפרד וניהלו שני משקי בית אגב לינה משותפת מידי פעם, החזיקו בחשבונות בנק נפרדים בלבד, ומערכת היחסים התאפיינה בהפרדה רכושית מוחלטת. מכאן, אין מקום ליישום הוראות סעיף 55 לחוק הירושה, ובהתאמה, יש לדחות את תביעת התובעת למתן צו ירושה, וכן את התנגדותה למתן צו קיום צוואת המנוח" כך פסק בית המשפט.

 

 

כשרותו של המנוח לחתום על הצוואה

 

במסגרת פסק הדין דן בית המשפט גם בשאלה – האם המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה. בעניין זה קבע בית המשפט, כי לא הוצג בפניו כל מסמך רפואי ממנו עלה חשד על פגיעה ביכולתו הקוגניטיבית של המונח או אי הבנה והתמצאות או כל אינדיקציה אחרת שהיה בה כדי ללמד על היעדר כישרות.
עוד ציין בית המשפט כי הוא צפה בקלטת הווידאו בה הוסרט המנוח במעמד החתימה על צוואתו, ובה נראה המונח מקריא את צוואתו, וכן התרשם לרבות מעדותו של עו"ד שערך את הצוואה – כי המנוח הבין היטב את תוכנה של הצוואה.

 

כמו כן, בית המשפט דחה טענה לפיה היה מקום לקבל חוות דעת רפואית מקדימה טרם עריכת ואישו הצוואה על ידי המנוח, לאחר שעורך הדין שערך את הצוואה עבור המנוח הצהיר כי לא מצא שיש צורך בחוות דעת רפואית לאחר שהתרשם שהמנוח היה צלול בדעתו. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי במסגרת הפסיקה אומנם קיימת המלצה לבקש ממצווה לעבור בדיקה רפואית מקדימה טרם עריכת הצוואה על מנת לוודא שהמנוח כשיר לצוות, אך המלצה זו מיועדת בעיקר במקרים בהם מתעורר חשש שהמנוח אינו כשיר לצוות עקב בעיות קוגניטיביות או סובל מבעיות רפואיות חמורות.

 

עם זאת קבע בית המשפט כי כל עוד לא קיימת הוראות דין מחייבת, לא ניתן לקבוע שהיה על עורך הדין שערך את הצוואה עבור המנוח לדרוש ממנו לעבור בדיקה רפואית מקדימה טרם עריכת הצוואה, כאשר מצבו הרפואי של המנוח לא השפיע על כשרותו.

 

פגמים בצוואה

 

במסגרת פסק הדין דן בית המשפט בטענות נוספות שעלו בקשר לפגמים לכאורה שנפלו בצוואת המנוח – בקשר למיקום החתימות על גבי הצוואה, בנוגע לכך ציין בית המשפט כי די בכך שהצוואה תיחתם בידי המצווה על גבי הדף האחרון בצוואה אשר מיועד לחתימתו. עם זאת ציין שמן הראוי שמנוח יחתום על כל עמודי הצוואה בכדי למנוע צירוף או גריעה של עמודים, אך היעדר חתימתו של המנוח על כל עמוד אינו מהווה פגם פורמלי בצוואה.

 

בנוגע לפרטי העדים ציין בית המשפט – כי לשון החוק אינה קובעת דרישה שהעדים יציינו על גבי הצוואה את הפרטים האישיים שלהם, לרבות כתובת מגורים או מספרי זהות.

 

 

טענות על השפעה בלתי הוגנת

 

במסגרת פסק הדין בית המשפט קבע שצוואת המנוח תקפה ויש לקיימה במלואה, ודחה טענות שהועלו בנוגע להשפעה בלתי הוגנת של הבת על המנוח, וקבע כי לא הוכח שהמנוח היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת, וכי מעדות שנשמעה בפניו על-ידי עד ניטרלי שהכיר את המנוח ושימש לו חבר עלה, כי המנוח בחר להוריש את רכושו לבתו מהנישואים הראשונים, מאחר והיה קיים סכסוך בין המנוח לבין בתו מהנישואים השניים על רקע כך שהמנוח חש שאינו מכירה לו תודה, וכן המנוח חפץ לשפר את מצבה הכלכלי של בתו מהנישואים הראשונים.

 

לאור זאת קבע בית המשפט, כי המנוח ידע והבין את טיב הוראות הצוואה, ובמודע בחר לצוות את כלל עזבונו לבתו מהנישואים הראשונים. כמו כן, בית המשפט דן במבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין השפעה בלתי הוגנת על מצווה: מבחן "התעלות והעצמאות", מבחן "התלות והסיוע", קשרי המצווה עם אחרים, ונסיבות עריכת הצוואה.

 

בית המשפט קבע, כי המנוח היה כשיר ובעל יכולת שכלית הכרתית לערוך את צוואתו, בעוד שלא הוכח שהוא היה תלוי בכל אדם לרבות לא בשנותיו האחרונות, ולכן הגיע למסקנה שהמנוח ערך את צוואתו מרצון חופשי, לאחר שהבין את הוראותיה ובחר בהן, בעוד שבמסגרת חוק הירושה אין סמכות לבית המשפט לבון את צדקתה של הצוואה מטעמים של "חוסר צדק" או "חוסר הגינות", ותפקידו של בית המשפט הנה להתחקות אחר רצון המנוח ולא לבחון את סבירותה או "הגינותה של הצוואה", בהתחשב בכך שערך העל היא לקיים את צוואת המנוח.

שאלות ותשובות נפוצות על התנגדות לצוואה

טענה של השפעה בלתי הוגנת היא אחת העילות הנפוצות במסגרת התנגדות לצוואה, הקבועה בסעיף 30(א) לחוק הירושה הקובע כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

יחד עם זאת, יש לציין כי כאשר מדובר בצוואה שלא נפל בה פגם צורני, על המתנגד לקיום הצוואה רובץ נטל השכנוע להוכיח באמצעות ראיות ועדויות וכיו"ב, כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת.
על מנת שאדם יוכל לערוך צוואה עליו להיות כשיר קוגניטיבית במועד עריכתה. ככל ומתעורר ספק בדבר כשירותו הרפואית של המצווה, יש צורך לצרף לצוואה אישור רפואי המעיד כי המצווה היה צלול וכשיר במועד עריכת הצוואה.

סעיף 26 במסגרת חוק הירושה העוסק בכשרות לצוות קובע כך: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה."

במסגרת פסקי דין שהתקבלו בסוגיה נקבע בין היתר, כי על מנת לקבוע שמצווה לא היה כשיר לצוות יש צורך להוכיח כי הוא לא היה מסוגל להבין את משמעות צוואתו ומטרתה, את היקף רכושו, ואת המשמעות של הדרת היורשים מצוואתו.
סעיף 67 לחוק הירושה קובע, כי מקום בו "הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו."

כלומר "כל המעוניין בדבר" רשאי להגיש התנגדות לבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה אף לאחר המועד שנקבע להגשתה וכל עוד עוד לא ניתן צו קיום צוואה או צו ירושה.

ככל וניתן צו, האפשרות לבקש לפסול צוואה היא בדרך של בקשה לביטול צוואה ולא בדרך של התנגדות לצוואה.

במקרים נדירים בתי המשפט עשויים לקבל בקשות להארכות מועד להגשת התנגדות לצוואה, על מנת למנוע משיקולים פרוצדורליים לגבור על שיקולי צדק:

העיקרון הבסיסי אשר צריך לעמוד לנגד עיניו של בית המשפט הוא עיקרון הצדק, על פיו לא ניתן לחסום אפשרות להגשת התנגדות לצו קיום צוואה אך בשל טעמים פרוצדורליים. הדברים אף עולים בקנה אחד עם הוראות סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"א-1995 (להלן - "חוק בית המשפט לענייני משפחה") הקובעת כי "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק..." [דבריה של כב' השופטת אילוטוביץ' סגל בת"ע 10739-01-18 נ.ש נ' י.ש].


נטל ההוכחה מוטל במסגרת הליכי התנגדות לצוואה או צו ירושה הוא על המתנגדים. אין ספק כי נטל ההוכחה הרובץ על עליהם הוא כבד, שכן בתי המשפט כלל לא ימהרו לבטל צוואה, שכן הכלל הוא במשפט הישראלי שיש לכבד את רצונו של המת במסגרת צוואה, וקיימת חשיבות עליונה באשר לחירותו וזכותו של המצווה לקבוע את אשר ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו.




כך לדוגמה נאמר על-ידי בית המשפט העליון בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום: "כלל גדול הוא "במשפט הצוואות" שיש לכבד את רצונו של המת ובלבד שמדובר "ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה, שהרי רק רצון אמיתי, עצמאי וחופשי הוא רצון המצווה ובמקום בו נפל פגם ברצונו של המת, מצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה"




ודבריו של מבית המשפט העליון ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו: "החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים. זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה כיום גם לזכות קניין חוקתית מכוח סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואין לפגוע בה אלא בגבולות פיסקת ההגבלה"
סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה".

קיימות שתי גישות בנושא זה בבתי המשפט. גישה אחת גורסת כי יש לפרש את הוראות סעיף זה באופן מצומצם, מאחר והתוצאות של קבלת טענה מכוח סעיף זה היא ביטול צוואה ובכך לבטל כביכול את רצונו של המצווה.

גישה שנייה קובעת כי יש לפרש את הוראות הסעיף באופן רחב יותר ולבחון על פי השכל הישר ועל פי הנסיבות הספציפיות של כל מקרה לגופו ואת מידת מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה. ככל ויוכח כי מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה הייתה משמעותית, יטה בית המשפט לפסול את הצוואה.

מעוניינים לקבל מידע נוסף?