התנגדות לצוואה – בשל מצב רפואי של המצווה

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, דחה לאחרונה התנגדות לקיום צוואה שהוגשה על-ידי אחייני מנוח שנפטר בשנת 2008, שהספיק לערוך במהלך חייו 4 צוואות שונות, וקיבל בקשה לקיום הצוואה שהוגשה על-ידי חברו ושכנו של המנוח שנכללו כנהנים במסגרת צוואתו האחרונה (הרביעית) שערך המנוח כחודש ימים לפני מותו, כאשר היה מאושפז בבית החולים וסבל ממחלת שיתוק אברים אשר פגעה במערכת העצבים הנקראת "תסמונת גיליאן ברה".

מפסק הדין עולה, כי לאחר פטירתו של המנוח, שהיה אדם ערירי, ללא ילדים, הגישו חלק מנהני צוואתו – חברו ושכנו בקשה לקיום צוואה, ולאחר מכן הוגשה התנגדות על-ידי אחייני המנוח, שהיו הנהנים היחידים בשלושת הצוואות שקדמו לצוואתו האחרונה של המנוח, בה נטען בין היתר, כי צוואתו האחרונה של המנוח לא שיקפה את רצונו המודע בה הבטיח להוריש לשכנו ולחברו את עיזבונו עקב מצבו הרפואי והנפשי בו היה, ולכן הם ביקשו לבטל את הצוואה האחרונה שנערכה על-ידי המנוח בטרם פטירתו.

במסגרת הדיון בהתנגדות, טענו המבקשים (החבר והשכן של המנוח), כי המנוח היה אדם דעתן ונפגע במהלך תקופתו האחרונה לחייו, בעת שהיה מאושפז בבית החולים עקב מצבו הרפואי, כי ננטש על-ידי אחייניו (המתנגדים), שלא התענינו בשלומו, וזאת בניגוד אליהם אשר טיפלו ודאגו לו והיו בקרבתו, ולכן, החליט המנוח לשנות את צוואתו מרצונו החופשי ובמודעות מלאה, ולכן טענו המבקשים, כי צוואתו האחרונה של המנוח הנה תקפה ומשקפת את רצונו, ויש לקיימה כלשונה.

במסגרת פסק הדין, ציין בית המשפט, כי יש לבחון האם בעת שערך המצווה את צוואתו האחרונה, הגבלותיו הרפואיות ו/או הנפשיות הגבילו את חוסר הבחנתו, והאם פירש נכונה את המציאות סביבו. עוד ציין בית המשפט, כי על הטוען על אי כשרותו של המצווה מוטל הנטל להוכיח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה עד כדי פגיעה בשיקול דעתו, באמצעות עדות רפואית המוכיחה זאת, וכי נטל ההוכחה על מנת להוכיח בדיעבד כי אדם שכבר נפטר, לא היה כשיר לעשות את צוואתו, הנו כבד ביותר.

במסגרת פסק הדין, הפנה בית המשפט לפסק דין מרכזי בנושא זה שניתן על-ידי כב' השופט בדימוס מ.חשין בעניין קרן ליב"י ואח' נ' פיליציה בינשטוק, בו נקבע, כי מצבו הרפואי של מצווה במסגרת צוואה ייבחן, בין היתר, בהתאם לכושרו לשפוט כראוי את המציאות הסובבות אותו, ויכולתו לגבש כוונה ורצון, וכי הגבלת כשרותו תבוא במקום בו יוכח כי כושר שיפוטו נפגם עד כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו בפניו עצמו, מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי של המצווה.

בנוסף, ציין בית המשפט, 3 מבחנים עיקריים על מנת לבחון באם המנוח היה בעל כושר להבחין בטיבה של הצוואה בעת עריכתה, ושהנם: (1) מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך את הצוואה; (2) ידיעתו בדבר היקף הרכוש ויורשיו; (3) מודעותו לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו.

במסגרת פסק הדין, בחן בית המשפט, את מצבו הרפואי של המנוח שהיה בעת עריכת צוואתו האחרונה, ולצורך כך מינה מומחה רפואי, אשר קבע באופן חד משמעי כי מחלתו של המנוח לא פגעה בכשירותו לערוך צוואה, ולא פגעה בהכרתו ובהתמצאותו, וכי המנוח היה מסוגל להשתתף בטיפולי פיזיותרפיה ובריפוי ועיסוק בהן נידרש להבין את הפעולות שנדרש לבצע. בנוסף לכך, המומחה הרפואי אף קבע כי גם השפעתן של תרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון במינונים גבוהים אותן נטל המנוח לא השפיעו על מצבו הקוגניטיבי.

בנוסף ציין בית המשפט כי מיד לאחר שהמנוח חתם על צוואתו פגש עובדת סוציאלית אשר העידה כי המנוח דיבר לעניין, וגם עורכת הדין שערכה את הצוואה העידה כי צוואתו שיקפה את רצונו.

בית המשפט החליט לקבל את חוות הדעת הרפואית שהוגשה לו לפיה המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה, ודחה את טענות המתנגדים (אחייניו של המנוח), כי מצבו הבריאותי, או לקיחת התרופות, פגעו בכושרו של המנוח לצוות, וקבע כי הצוואה האחרונה עליה חתם המנוח כחודש לפני מותו, שיקפה את רצונו המודע.

בנוסף ציין בית המשפט כי נראה כי במקרה זה, ניסה המנוח להעביר מסר לסובבים אותו באמצעות צוואותיו אותן ערך, על מנת להביע את מורת רוחו מכך שבני משפחתו לא התמסרו לטיפול בו וסמכו על הצוות הרפואי ועל חבריו, ולכן החליט להעניק חלקים בצוואתו לחברו ולשכנו אשר טיפלו בו בבית החולים, ובעניין זה ציטט בית המשפט את הביטוי של שלמה המלך ע"ה בספר משלי כ"ז י': "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב, וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ, טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רחוק".

אין באמור במאמר זה, כדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי

מאמרים קשורים